אמנון ותמר ותחרותיות

במחווה משמחת, האיש שלי קנה לי הרבה שתילים של אמנון ותמר. החלטנו לשתול 6-7 שתילים קטנים בעציץ גדול. לימים נראה שצפוף להם. הם התחילו לצמוח לגובה. הרבה מעבר לגובה הרגיל של הפרח הזה. זה נראה כמו התמודדות אולימפית על האור...על האוויר..

במחווה משמחת, האיש שלי קנה לי הרבה שתילים של אמנון ותמר. החלטנו לשתול 6-7 שתילים קטנים בעציץ גדול. לימים נראה שצפוף להם. הם התחילו לצמוח לגובה. הרבה מעבר לגובה הרגיל של הפרח הזה. זה נראה כמו התמודדות אולימפית על האור...על האוויר..

תהיתי.

האם התחרות הזו, הצמיחה אותם לגבהים חדשים? האם זה היה דבר חיובי עבורם? או שמא הצורך להתחרות על מרחב אוויר ואור גרם להם להתרחק מהעיצוב המקורי שלהם ולהפוך לענקים בעל כורחם?

בתבנית החינוך המוזהב, תחרות אינה נמנית בין כלי העבודה החינוכיים. למעשה היא אחד משלושת הלאווים המוגדרים שלנו. (יחד עם אלימות וענישה) ועם זאת, ילדים שעוסקים בניווט ספורטיבי כן יצאו לתחרויות. הסיבה היא שלילד בכיתה אין בחירה לא להשתתף בחלק מהפעילויות וזוהי קבוצת הבית שלו. הוא נמצא בתהליך למידה, גדילה התפתחות. אם מכניסים תחרות לאווירה, זה חושף ילדים לתחרות על תשומת לב, על נקודות זכות, על הצלחה במשימה, על אהבה והערכה זה לא הוגן, וגם מעכב ומקלקל תהליכי צמיחה.

לעומת זאת, אם ילד ביודעין יוצא להתמודד בתחרות, זו בחירה, וגם אפשר לחסן אותו בכל מה שצריך כדי ללמוד איך לעמוד במצב כזה ולעמוד בהשלכות שלה. בעולם ובחיים ילדים יצטרכו ככל הנראה לפגוש תחרותיות, אי אפשר להתעלם מהצורך של ללמוד לעבוד עם הנושא. השאלה הגדולה היא, מתי ואיך חושפים אותם למיומנות הזו.

אחת הטענות הרווחות, בעד תחרותיות הינה המוטיבציה שהיא יוצרת. אין ספק שלתחרותיות ישנן תוצאות מהירות ומידיות. העניין הוא שזה קיצור דרך חינוכית שיש לה מחיר כבד מאד. זה יוצר 'מנצח' אחד והרבה 'מפסידים', ומעבר לכך התחרות עצמה מדפיסה דפוסים מאד בעייתיים אצל כולם, מנצחים ומפסידים כאחד. למשל, מוטיבציה שתלויה בקהל ובסיבות חיצוניות, כמו מדידת עצמינו על פי תוצאה חיצונית ולא על פי התהליך ועוד..

השאלה הינה כיצד מייצרים מוטיבציה שהינה מושרשת בסיבות יותר עמידות ואם ניתן לומר, משמעותיות יותר, מאשר ב"להיות טוב יותר ממשהו אחר".

וכאן העבודה החינוכית, היומיומית נכנסת, ובה אדם לומד לראות את ההתקדמות של עצמו מול עצמו, מול מטרה, לבחון האם ולמה משהו חשוב להתקדמות שלו, שכן ככל שהסיבה שקרובה יותר לליבו, כך יגייס את עצמו כמיטב יכולתו, והרי אין זה הדבר שרצינו מלכתחילה...?

דוגמא למוטיבציה מהסוג הבונה...בגיל ההתבגרות, ישנם נערים ונערות שמסמנים לעצמם מטרה או תחום שבו הם רוצים להשתפר- לנגן, לשיר, להפוך למדריך טיולים, וברגע שזה מסומן אצלהם כחשוב הם משקיעים ימים כלילות באימונים ובעבודה אינטנסיבית לקראת. פשוט כי הם "נדלקו", כי זה מה שהם רוצים לעשות.

ועל כן, היבט אחד של העבודה החינוכית הינה, לגייס את הילדים, את ההבנה שלהם ל-למה משהו יכול להיות חשוב עבורם. אם ניתן לגרום להם לרצות את מה שיש לנו להציע, אזי אנו במצב טוב...